המחשב בשבילי

לפני כמה שנים כשכל המשפחה היתה " קבורה" במחשב ואני החלטתי להצטרף , הייתי נלהבת , אני חייבת לאמר. היום אחרי זמן ההתלהבות שלי שכחה. איני יכולה לדבר רק דרך המסך. אני מוכרחה לאמר שאני משתמשת במחשב, אין ספק שיש לו הרבה יתרונות בעיקר היום כשהכל רץ כל כך מהר, אבל לעיתים עוברים כמה ימים מבלי שאני נגשת אפילו ל"קופסה המרובעת" הזו שעל שולחן העבודה, רק כדי למצוא 250 הודעות שלא קראתי. באמת, אנשים יושבים שעות מול המחשב רק כדי לשלוח לי כל מיני סיפורים שברובם לא מענינים כלל, ואני מוכרחה להתודות שיש הרבה הודעות שאי מוחקת אפילו בלי לקרוא אותן. סליחה, אבל את מי מענין מאמר שפורסם בעיתון שכבר שמעתי עליו 6 פעמים בכל מהדורות החדשות?! או אימרות ,חכמות" כביכול של כל מיני אנשים שאין לי בהם כל ענין?!. אני חושבת שצריך להשתשמש במחשב באמת למידע ,אבל די לשלוח לי כל מיני שטויות. אני מעדיפה שתצלצלו לי בטלפון ונוכל להתעדכן בעל פה.

חברות.

תמיר [ הבן הנהדר שלי] כתב בבלוג שלו על כך שבוא נפגש עם חברים ממקום עבודתו הקודם , וכולם שמחים להפגש וכאילו שרק אתמול ראו האחד את השני. אני שכנראה שאני מהדור הקודם, שכל כך מוזר לי שחברים מתקשרים רוב הזמן במחשב ומחליפים דברים במחשב ואפילו שולחים הזמנה לימי הולדת או ברכות ב"ריבוע" הזה שעומד על השולחן או שמוחזק ביד באופן קבוע. אני חושבת שאין תחליף למגע אישי בעיקר עם חברים,וכמה נפלא שיש קשרים ידידותיים עם אשים שלמרות שכמעט לא נפגשים השמחה במפגש היא אמיתית. נכון שלתמיר יש את זה, אתם מכירים את הטיפוס שמתחבר מיד וכאילו הייתם חברים כבר הרבה שנים? אז זהו. אני רוצה להאמין שאני גם כזו.ואני תמיד מספרת על פגישות הכתה של בעלי ז"ל שמתקימות עדין אחרי יותר מ55 שנים עם חיבוקים של משפחה. חבל שהדברים האלה לא תמיד ישנם ואני שמחה שאצלנו במשפחה הם הדברים החשובים. החברים הידידים הם חלק חשוב בתוך המרקם של החיים שלנו. אלה דברים שאם תשמור אותם לא יעלמו אף פעם.

עצוב

החתול שלי מת. אולי אתם לא מבינים איך אני עושה ענין מזה אבל אני מרגישה שאבדתי חלק מהמשפחה וחבר טוב. קבלתי את בוץ [ שקבל את שמו בגלל מגפיו הלבנים] אחרי שבעלי נפטר , מילדי שאמרו לי שהוא יהיה לי לחברה שלא אהיה לבד. החתול הזה נכנס לי לנשמה. אין לי מילים אחרות לתאר זאת. הוא ישן אתי ,הוא הגיב לכל מה שאמרתי, והיה מחכה לי ליד הדלת בכל פעם שיצאתי. על דבר אחד לא ויתר ןזה לטיל על המעקה של המרפסת מה שהרעיד אותי בכל פעם שראיתי זאת מהפחד שיפול. הוצאתי כסף רב על מנת לרשת את המרפסת ברשת מיוחדתת ולמרות זאת הוא קפץ על המעקה שהיה רגיל לטיל עליו והפעם נפל ונעלם. במשך שלשה ימים חיפשתי בעזרת כל השכנים והחברים בלי כל תוצאה. אחרי 3 ימים גנן הבית הזיז פח גדול ומצא את החתול המקסים הזה במצב רע מאד . כל הטיפול המאד טוב שניתן לו במרפאת החיות לא הועיל והוא מת לבסוף. כל אובדן הוא נורא. אבל לראות חיה שאתה יודע ש 3 ימים שכב בלי להשמיע קול ואולי בגלל זה מת, זה דבר שקשה מאד להרגיש. אני בטוחה שאתגעגע לו מאד. תמיד היו לי חיות בבית אבל בוץ היה מיוחד. חבל.

אני כל פעם מתפאלת מחדש על כל ההודעות המסתוריות שמופיעות אצלי כולל כתבות חדשות שלא אני כתבתי, זה כאילו שהמחשב כבר מזמן השתלט עלי ועל הבלוג שלי. אני עצמי כל פעם נתקלת בבעיה שונה שלא מאפשרת לי להכנס לבלוג שלי! ואלה נכנסים, משאירים לי הודעות והוראות שונות ומשונות. אז קודם כל, אני מזמן לא כתבתי כלום. החגים וההתעסקותעם המשפחה לא השאירו לי זמן להתתקשקש עם המחשב. אפילו בפייס בוק מתיחסים אלי כאל אחת שיודעת וכל הזמן מחברים לי כל מיני חברים, מציעים לי עסקים ובטח רוצים לבחור בי לאיזה תפקיד ענק...לא
נשארה לי ברירה אלא ללמוד את כל ה"עסק" הזה ברצינות. תנו לי כמה ימים ואני אהיה מומחית.

החלטתי לתת לבן שלי ואשתו מעט מנוחה מהבנות שלו והזמנתי אותן לישון אצלי.עד עכשו כל הזמנה היתה מסתימת ב"אני רוצה לחזור הביתה" אבל עכשו כשגדלו השמחה היתה רבה . הבנות באו בערב שבת וכמובן שערכנו קבלת שבת ולאחר ארוחת הערב עשינו מסיבת פיגמות. אני חייבת לאמר שזה הזכיר לי את הילדות שלי. מסיבות פיגמות היו נדירות מכיון שלא תמיד הרשו לי ללכת לישון מחוץ לבית וכל פעם אחת כזו היתה באמת סיבה למסיבה. אין לכםם מוסג עד כמה ההנאה שלי היתה גדולה לשכב בין שתיהן ולדבר על כל מיני שטויות ,לצחוק על הכל ובכלל, בשבילי לשכב כשהן מלטפות לי את היד זה עולם ומלואו.
כל כך נעים להיות סבתא שרוצים לישון אצלה , תאמינו לי ,זו הרגשה נהדרת, תנסו.
עכשו אני חושבת שנהפוך את זה למעין מסורת שפעם בכמה שבועות נעשה מסיבה שכזו.
אני מקוה שגם הנכדים שעדיין קטנים יהנו לבוא לסבתא ולישון אצלה בלי להזעיק את אבא או אמא באמצע הלילה.

מידי פעם אני מקבלת דאר על חרם לחברה מסוימת בגלל מחיריה הגבוהים או בגלל היחס המזלזל לצרכן ,בסוף ההודעה כמובן באה בקשה להעבביר את ההודעה לכמה שיותר אנשים. הרבה מן ההודעות הללו כל כך נכונות וכל כך פשוט היה לשנות משהו בחברה האדישה שלנו שאני לא כל כך מבינה איך שום דבר לא משתנה. אנחנו כל כך מחקים את האמריקאים בכל הדברים הטפשיים כמו תוכניות ריאליטי מטופשות, קניות לפי מותגים, והפיכת הילדות שלנו בנות ה 12 לנשים מבוגרות במראה. למה אנחנו לא לוקחים מהם את הדברים הטובים כמו להיות צרכן נכון ולהחרים חנות או ספק שלא לוקח אותנו ברצינות?! איפה הבקורת? אנחנו הפכנו לעם אדיש ,לא איכפתי, לא עוזר ובאופן כללי לא נחמד. אני מקוה שאני עושה כל מה שביכולתי לשנות את הדברים כמו להעיר כשדברים לא נעשים ביושר, להעביר את הזמן בעזרה היכן שצריך ובקיצור להיות איכפתי. אני מתארת את ההתנהגות של הישראלי כמו כל החברה הצעירים שיוצאים לטייל עם הכלב כשברצועה מחוברת שקית ניילון, על מנת לנקות אחריהן כמובן, אבל הם ממשיכים ללכת בלי לעשות זאת כי הרי יש ניילון ברצועה, מי יחשוב שהם לא מנקים?!
תסתכלו קצת מסביב, תאמינו לי שבלי מאמץ אפשר לשנות את כל הסביבה לטובה. תנסו.

מי שיש לו חית מחמד יודע שזה כמו עוד ילד של המשפחה. החתול שלי ,בוץ, שהילדים שלי קנו לי אחרי שדדי נפטר הוא הדבר הכי חמוד שיש. לפני יומים פתאם הוא החל להקיא והפסיק לאכול והפך ממש אפטי. הרופא שבדק אותו אמר שיכול להיות שיש לו איזו שהיא דלקת בלבלב ושזה מאד רציני. לא להאמין אבל מאז שחזרנו מהמרפאה , בוץ מתעקש לישון על החזה שלי כשראשו בתוך הצוואר שלי. זה כאילו שהוא יודע משהו שאני לא ,הוא מתרפק עלי כל הזמן ומתחכך בפנים שלי אבל עדיין אפטי וכנראה שיצטרך אישפוז. אני דואגת לו כמו לעוד ילד וזה עצוב בעיקר כי הוא יכול לדבר ולהסביר מה קורה. יוצרים קשרים כל כך איטימיים עם חית מחמד ומה שהיא מחזירה שווה כל רגע. אין כמו חיית מחמד בבית בעיקר אם יש ילדים כי יש כל כך הרבה ללמוד ממנה על יחסים . אני מקוה שיצליחו לרפא אותו כי אני לא רוצה אפילו לחשוב מה יקרה אם לא.